טרחה בשבת וביו״ט

[1]הקדמה:

יכינו האנשים וימעטו הטרחה לשמוח שמחת יום טוב בששון ובחדוה. את החיוב בשמחת יו״ט מצינו כמה פעמים ואחת מהנה בחג הסוכות, ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ (דברים ט״ז, י״ד - ט״ו)[2]. ביטוי לשמחה זאת נמצא גם בתפילות היום ובקידוש, ״שבתות למנוחה חגים וזמנים לששון״. ברור הדבר כי לא ניתן להגיע לשמחה גדולה אלא מתוך נחת רוח, לכן ראוי שגם ביו״ט יהיה מימד מסוים של מנוחה. הרמב״ן[3] מסביר את הדבר בלשון נפלאה, ״לכך אמרה תורה: 'שבתון' – שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח ועמל. אילו לא נאמר אלא 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', היה מותר לנו לטרוח כל היום כולו – לבקע עצים, ולמלאות מים, ולשאת ולטרוח משא כבד... ואם כן יהיו השווקים מלאים, והחנויות פתוחות... והפועלים ישכימו למלאכתם... לכך נאמר 'שבתון' – שיהיה יום מנוחה״. לדעת הרמב״ן לולא הייתה התורה אוסרת ביו״ט דברים הקשורים בטרחה, צביונו המיוחד של יו״ט כיום מנוחה היה נפגע. חידוש נוסף מצינו בדבריו, איסור טרחה דאורייתא ביו״ט. כאשר נדמה כי איסור זה אינו אחד מל״ט אבות מלאכה.

הריטב״א[4] שמח גם הוא על דברי הרמב״ן וז״ל, ״וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב״ן מפי מורינו ז״ל״. הריטב״א אף מדגיש בדבריו שאין לטעות ולחשוב שכל איסורי שבות מדרבנן אלא ישנם גם איסורי שבות דאורייתא והם היסוד לאיסורי השבות מדרבנן.

תיאור דומה לזה של הריטב״א להבדל בין שבת ויו״ט לעומת יום חול מצינו ברמב״ם, ״שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול״ - ואם יבוא להגביה אבנים וכדומה - ״נמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח״. ברמב״ם נשים לב לראשונה להפרש בין הצביון של שבת לזה של יו״ט שהרי בהלכות יום טוב הרמב״ם מנסח קצת אחרת את הדברים, שם הוא שם דגש בעיקר על שמחת יום טוב ולא על מנוחה. כך הוא כותב על מלאכת הוצאה למשל ״ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות״. אמנם גם ביו״ט כאשר מרבין בשמחה יש לעשות זאת באופן פרופורציונלי - ״אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב״[5].

אם כך כבר בדברי הראשונים אנו מוצאים ייחוד כלשהו של יו״ט לעומת שבת, מחד גיסא יום טוב הוא יום של שמחה ולכן ״יוליך ויביא כל מה שירצה ולא יהיה כמי שידיו קשורות״ ומאידך גיסא קיימת סכנה שללא איסורי שבות ידרדר האדם למצב שבו יו״ט יהיה כחול, השווקים יהיו מלאים, החנויות פתוחות, הפועלים ישכימו למלאכתם וימנעו האנשים משמחת יו״ט.

איסור טרחה שוזר את כל מסכת ביצה. נוכל למצוא אותו במלאכות, בתור איסור עצמי ובתור מונע משמחת יו״ט. ההקשרים בהם מופיע נראים במבט חיצוני כזרים זה לזה אך באמת עניינם אחד הוא. במאמר זה ננסה להבין את מהותו של איסור טרחה ולברר את הקשר שלו לשמחת יו״ט כשני קטבים. אחר כך נבחן את איסור טרחה כנגד עובדין דחול. לבסוף נראה כמה נ״מ מעניינות להלכה:

1. היתר להוציא ביו״ט מפני הפסד ממון (בתוך כך האם מותר לכבות את הגז בסיום המנגל).
2. היתר להוציא ביו״ט מפני כבוד הבריות.
3. היתר להוציא ביו״ט לצורך מצווה ולצורך שמחת יו״ט.
4. ריצה בשבת וביו״ט.
5. ריבוי בשיעורין ושימוש בכלי מדידה בשבת וביו״ט.

פרק א - שני סוגי טרחה

בהקדמה ראינו את דברי הרמב״ן[6] המציינים כי נאסרה הטרחה ביו״ט ע״מ שיהיה יום שביתה ומנוחה, יום ללא טורח ועמל. מדבריו משמע שאיסור הטרחה הוא איסור דאורייתא נפרד משאר ל״ט אבות מלאכה. כך גם נמצא במשנה בביצה[7], ״משילין פירות דרך ארובה ביו״ט אבל לא בשבת״. במשנה מדובר על אדם שהשאיר חטין ושעורין על הגג להתייבש וראה שהולך לרדת גשם. מותר לו להוריד את הפירות דרך הארובה אך להעלותם אסור משום שיש בזה טרחה שלא לצורך[8].

בפסחים[9] אנו מוצאים שטרחה שייכת גם באוכל נפש, ״תניא בית שמאי אומרין אין אופין פת מרובה ביו״ט ובית הלל מתירין״ ומסביר הרמב״ן שם שהדבר אסור מפני טרחה מרובה[10]. בנוסף הוא מפריד בין טרחה שלא לצורך ובין טרחה יתרה. ברש״י לעומת זאת לא מצינו הפרדה מסוג זה[11]. גם לגבי בורר, לפחות בדעת רש״י עדיף תמיד למעט בטרחה[12]. הרי שמצינו שני סוגים של איסורי טרחה בגמרא ובראשונים:

1. טרחה דאורייתא (רמב״ן וכן משמע מתוספות)/טרחה דרבנן[13].
2. טרחה במלאכת אוכל נפש.

כאשר טרחה מהסוג הראשון מופיעה כאיסור נפרד בפני עצמו והטרחה מהסוג השני היא מעין אומד למלאכה. אמנם גם בה ניתן לחלק, אפשר להגיד שכל מלאכה שהיא בגדר של מלאכה הנעשית לימים הרבה[14] היא בעצם מלאכה שיש טרחה מיותרת בעשייתה או במילים של רש״י טרחה שלא לצורך יום טוב[15] ואילו גם בתוך המלאכה עצמה אנו רואים שעדיף למעט בטרחה כמו שראינו לעיל בבורר. אמנם כל זה נכון בדעת רש״י וברמב״ם אך לא בהכרח בשאר הראשונים (ואולי יש לחלק בזה בין דעת רש״י לדעת הרמב״ם ואין כאן המקום להאריך).

פרק ב - טרחה כאיסור עצמאי

הדרך הכי טובה לבחון את טרחה כאיסור עצמאי תהיה באמצעות הגמרא בביצה[16]. התבוננות בגמרא זו תפתח לנו פתח לדיונים רבים נוספים. המשנה אותה כבר הזכרנו לעיל פותחת בהיתר להשיל מן הגג פירות דרך הארובה ביו״ט אך לא בשבת, כאשר האדם השאיר את הפירות להתייבש על הגג ורואה שעומדים להגיע גשמים[17] (רק נזכיר שפירות ע״פ רש״י זה חיטה ושעורין שנשארו על הגג להתייבש). רש״י מסביר שהדבר מותר מפני שאין בכך טרחה יתרה. תחילה שואלת הגמרא מה הגדר הכמותי, כלומר, אם נמשיך ע״פ פירוש רש״י - כמה פירות מותר להשיל מן הגג ולא יהיה בכך טרחה יתרה. ״אמר רבי אסי א״ר יוחנן כאותה ששנינו מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש״. משנה זאת שמקורה במסכת שבת[18] מתירה לפנות ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה ע״מ לפנות מקום לאורחים או לתלמידים בבית המדרש. הגמרא מקשה על ההקשר הזה מהמשנה בשבת למשנה ביו״ט משלושה צדדים:

1. במשנה בשבת מותר מפני ביטול בית המדרש אך אצלנו מפני הפסד ממון חכמים לא התירו.
2. שבת חמורה ולא יבואו לזלזל בה ולכן מותר לסחוב בה דברים כבדים אך ביו״ט שאינו חמור אם ירימו דברים כבדים יבואו לזלזל בו.
3. במשנה בשבת מפני שאין הפסד ממון מותר רק ארבע או חמש קופות ואילו כאשר יש הפסד ממון יהיה מותר אפילו יותר.

התירוץ הראשון והתירוץ השלישי שואלים, מה היחס בין הפסד ממון לבטול בית המדרש. התירוץ השני לעומת זאת שואל מה היחס בין יום טוב לשבת. הגמרא ממשיכה ונשארת בתיקו. בהמשך המאמר ננסה לענות על שאלות אלו, א. מה היחס בין שבת ליום טוב ב. מתי מותרת טרחה שלא לצורך מפני הפסד ממון ג. האם טרחה יתרה מותרת לצורך מצווה . בנוסף ננסה לתת גדר כמותי לאיסור טרחה.

טרחה כאיסור עצמאי נידונת בעוד כמה מקומות. הגמרא בנדרים[19] למשל עוסקת באיסור לימוד קטנים קריאה בטעמים בשבת כי ע״י כך יטרד המלמד ולא יתענג בשבת (והפוסקים האריכו האם ראוי ללמוד עיון בשבת או שעדיף לחזור על הלימוד[20]). המשנה בשבת[21] מדובר על איסור לילד בהמה ביו״ט והגמרא תולה את הדבר בטרחה יתרה[22].

פרק ג - טרחה ושמחת יו״ט

בהקדמה הארכתי לבאר את החיוב בשמחת יום טוב כעת נעסוק בקשר העמוק בינה ובין טרחה. הקשר זה ניתן להוכחה ממספר גדול של מקומות. נראה שטבעי להתחיל מהמשנה בביצה[23] - ״ב״ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביו״ט וב״ה מתירין אף להחזיר״. הגמרא מסיקה מן משנה זו - ״אלמא גבי שמחת יו״ט ב״ש לחומרא וב״ה לקולא״. לכאורה אין שום איסור בסילוק תריס או בהחזרתו אלא ע״כ האיסור הוא איסור טרחה וב״ש סוברים שמפני שמחת יו״ט לא נתיר טרחה שלא לצורך ואילו ב״ה סוברים שמתירין סופן מפני תחילתן, כלומר, אם לא נתיר גם להחזיר את התריסין לא יסלק אותם מלכתחילה ולכן ימנע משמחת יו״ט[24]. הרי שלדעת ב״ה מתירין טרחה שלא לצורך מפני שמחת יו״ט. ניתן להציע שאולי מחלוקת ב״ה וב״ש כאן היא מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בגמרא בביצה[25] ובגמרא בפסחים[26] האם שמחת יום טוב היא מצווה. אם באמת נעמיד כך זו נ״מ גדולה, יוצא מזה שרק לצורך מצווה התירו לעשות טרחא יתרה ואולי רק למצווה זאת של שמחת יו״ט שהיא גם צורך היום.

בשיטת רש״י ניתן לראות באופן ברור את הקשר ההדוק בין טרחה ובין שמחת יו״ט. בפרק ראשון[27] מסביר רש״י שהוצאה הותרה מן התורה לגמרי לדעת ב״ה וחכמים אסרו לטלטל דברים כאשר יש בכך טרחה שלא לצורך. גבי כלים מסביר רש״י שלא נאסר טלטולם מפני שזו גזירה שאין רוב ציבור יכול לעמוד בה. מ״מ משמע שיש בטלטול כלים טרחה. בהמשך המסכת מסביר רש״י[28] שלא נאסרו כלים ואוכלים ״מפני שלא יוכלו לעמוד בהם לבטל עונג שבת ושמחת יו״ט״. הרי שמפני שמחת יו״ט התירו לטרוח אך עד גבול מסוים. כלומר, יש טרחה שהיא מיותרת לגמרי ואותה לא התירו. אך תמיד מנסים למצוא את האיזון הנכון בין שמחת יו״ט ובין טרחה.

פרק ד - טרחה במלאכת אוכל נפש

רש״י בתחילת פרק אין צדין[29] מסביר שהצידה נאסרה מפני שהיא מלאכה שאפשר לעשות מבעוד יום. אם כך נחלק את כל מלאכות אוכל נפש, אלו שאפשר לעשות מבעוד יום אסורות מדאורייתא ואלו שמסיבה כלשהי[30] לא ניתן לעשות מבעוד יום הותרו מדאורייתא. אך גם בתוך המלאכות המותרות מצינו חילוקים רבים[31]. לדוגמה מותר לברור אך רש״י כותב שלמעוטי בטרחא עדיף[32]. אין מרקדין משום טרחה יתרה[33]. אופין בפורני (תנור גדול עם פתח בצידו) ולא חוששים לטרחה יתרה מפני שיש לו הרבה אוכל ותנור רגיל אינו מספיק לו. גם במלאכת צידה אם מסתכלים על פשט הגמרא ההפרש בין מה נקרא צידה למה שאינו זה הבדל בטרחה, אם פעולת הצידה דורשת מאמץ/טרחה נקרא הציד מחוסר צידה אך אם הוא קרוב ולא קשה לתופסו אין זה נקרא צידה[34]. ניתן להסתכל על כלל המלאכות באופן הזה. הדבר מפורש ביתר שאת גבי האיסור לפשוט עור בהמה דרך הרגליים מפני שיש בזה טרחה שלא לצורך[35]. הרי שגם בתוך מלאכות אוכל נפש עצמן מצינו חילוק בין עשיית המלאכה בכמות שהאדם צריך ליום טוב לבין עשייתה שלא לצורך יום טוב (באופן תעשייתי) וזה מה שנקרא טרחה יתרה.

וצריך לדקדק שאין הדבר מפקיע שם מלאכה, כלומר, טחינה שיש בה טרחה רבה היא טחינה וטחינה ללא טרחה רבה היא אינה טחינה אלא החילוק הוא בין לצורך ובין שלא לצורך. מלאכות אוכל נפש מותרות לצורך היום אך ברגע שאתה טורח יותר מדי או במילים אחרות - לא לצורך היום, הדבר אסור[36]. כגון זה מצינו בבישול לנוכרי ״מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא, כִּי הֲוָה מִקְּלַע לְהוּ גּוֹי בְּיוֹם טוֹב, אָמְרִי לֵיהּ: אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחָא לַן מוּטָב, וְאִי לָא — טִרְחָא יַתִּירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן״[37]. ויש לדייק שלטרוח עוד לעצמם אין בכך שום בעיה אם זה לצורך יום טוב, הבעיה היא דווקא לטרוח עבור הגוי שאין זה צורך היום (של היהודי).

מדיוק זה נבחין כי לשיטת רש״י אין באמת שני סוגי טרחות נפרדות לחלוטין כפי שמנינו לעיל[38]. יהיה נכון יותר להגיד, שיסודן שווה - טרחה שלא לצורך היום/טרחה יתרה אסורה אך הן נפרדות בגדריהן. אחת היא מעין נגזרת של איסור הוצאה שאינו קיים ביו״ט ולכן היא גם תקבל גדרים עצמיים והשנייה מופיעה במלאכות אוכל נפש והגדר היחיד שלה זה עשיית מלאכת אוכל נפש אך לא לצורך היום. בראשונה משום שהיא מקבלת גדרים עצמיים נצטרך לשאול כמה שאלות:

1. מאחר שגזרו חכמים בטרחה זו על דברים שאינם צורך היום[39], מה נקרא צורך היום ומה לא?
2. האם מותרת גם שלא לצורך היום מפני שמחת יו״ט? הפסד ממון? מפני מצווה? מפני כבוד הבריות?
3. מה ההבדל בין טרחה זו לבין עובדין דחול?
4. מה היחס בין שבת ליום טוב?
5. אם הותרה גם לא לצורך היום, כמה הותרה?

בטרחה במלאכות אוכל נפש אסור לטרוח כלל טרחה שלא לצורך היום ולא שייך בזה היתרים כי לא הותרו מלאכות אלו אלא לעשותן לצורך יום טוב[40] אך אין לאפות לדוגמה לחם למחר. נחלקו אם עבר ואפה מיו״ט לחול בלא עירוב תבשילין האם לוקה אך גם למי שאמר שאינו לוקה, זה רק כי אומרים - הואיל ואם יבואו אורחים זה יהיה להם[41]. אך ודאי לכולי עלמא אסור לבשל מיו״ט לחול לכתחילה. ונראה כי הדבר נכון בכל מלאכות אוכל נפש שהותרו, אין לעשותן למחר[42].

פרק ה - טרחה לצורך היום

בפרק הקודם הגדרנו טרחה כאיסור עצמאי הנגזר ממלאכת הוצאה. כעת ננסה להבין איזו טרחה נאסרה ע״י חכמים ואיזו מדאורייתא. לדעת רש״י איסור טרחה הוא כולו דרבנן, כאשר איסור זה ״מקורו״ במלאכת הוצאה. התורה התירה לגמרי להוציא ביו״ט אך ״רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים״[43] (כבר הוכחנו שלדעת רש״י טרחה דלא צריך - טרחה לא לצורך היום). לדעת רש״י חכמים לא אסרו טרחה כאשר צריכים לדבר ביו״ט, כגון לולב, תינוק (למולו)[44] וספר תורה. רבינו חננאל[45] גורס במשנה לולב למצוותו, קטן למולו וספר תורה לקרות בו, כלומר, רק לצורך מצווה לא אסרו חכמים. תוספות[46] לעומתם מחלק את הגדר של הוצאה לשלוש דרגות הדרגה הראשונה היא בדברים שאינם לצורך היום ואין בהם שמחת יו״ט, דברים אלו אסורים מדאורייתא לכולי עלמא מפני שיש בהם טרחה שלא לצורך. בדרגה השנייה נמצאים דברים שיש בהם ״צורך היום קצת״, כלומר דברים כגון לולב וספר תורה אך גם דברים כגון הוצאת בנו הקטן לטיול, דברים אלו אסורים מדרבנן לדעת ב״ש אך לב״ה ולהלכה מותרים. כמובן שגדר הזה בדעת תוספות הוא מעורפל. נצטרך לבחון כל דבר האם הוא צורך היום קצת אם לאו. אך נראה שיסוד דבריו של תוספות מקורו בגמרא בכתובות, ״עליך אמר קרא דבר השווה לכל נפש״[47]. הדיון שם הוא סביב דין מתוך. על אלו מלאכות אנו אומרים שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו אף שלא לצורך אוכל נפש או בלשון תוספות ״מתוך שהותרה לצורך יו״ט דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת״. אפשר להבין את דעת תוספות בשתי דרכים:

1. אחרי שהתרנו צורך אוכל נפש מדין מתוך כעת יש לבחון האם הדבר שווה לכל נפש.
2. דברים השווים לכל נפש הם צורך קצת.

אפשר לראות את שתי הדרכים הללו כהוה אמינא והמסקנה של הגמרא בכתובות. אכן תוספות שם הסביר בהוה אמינא כתירוץ הראשון. בדרך הראשונה תחילה יש לברר אם להגיד מתוך ולא אומרים מתוך אלא משני טעמים ״ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביו״ט״[48]. לאחר מכן יש לבחון האם הדבר שווה לכל נפש. הדרך השנייה היא בדיוק תשובת רב פפא לרב פפי - ״עליך אמר קרא דבר השווה לכל נפש״, כלומר, אתה חושב שהכוונה לצורך קצת זה רק לצורך הנאת היום או לצורך קיום מצווה ביו״ט אך באמת מותרים כל הדברים השווים לכל נפש, גם הם נקראים צורך קצת[49].

הרמב״ם סובר שהוצאה מותרת לגמרי ואף חכמים לא אסרו שום דבר לדעת ב״ה אפילו טלטול אבנים. לכן לא נמצא טרחה מהסוג הזה בדברי הרמב״ם כלל[50].

פרק ו - היתר מפני שמחת יו״ט

המצב העיקרי בו נתיר מלאכה מפני שמחת יו״ט יהיה בכלל ״התירו סופו מפני תחילתו״. דוגמה לכך הבאנו לעיל (תחילת פרק ג). המלאכה האחרונה מותרת אף שאינה לצורך כלל. בפרק ראשון[51] נחלקו ב״ה וב״ש האם מותר לפרוס את העור לפני הדורסן (מקום שהולכים בו אנשים וע״י כך מתעבד העור). ב״ש אוסרין וב״ה מתירין ובגמרא כתוב שב״ה מתירין כי אם לא נתיר ימנע האדם משמחת יו״ט.

בגמרא שם אומר אביי ״מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי (משטח של עץ שרגילים לקצב ולחתוך עליו בשר) דברי הכל מותר״. שואלת הגמרא ״פשיטא״! ועונה שהיינו חושבים שב״ש יאסרו גם תברא גרמי כי אולי בסופו של דבר לא ישתמש בו ומסביר רש״י שאם כן ״משתכח דטרח בכדי״, כלומר שטרח סתם - שלא לצורך.

זו גם המחלוקת גבי דקר נעוץ ונראה שגם גבי הולכת סולם משובך לשובך[52].

והבאתי כאן מקצת מן ההלכות שבהם הותרה טרחה מפני שמחת יו״ט:

1. מותר להוציא כל דבר בעת שיש לו שמחה בדבר שמפני שיש לו שמחה בדבר נקרא צורך היום קצת (במשחקי כדור ובריצה נעסוק בהמשך)[53].
2. מותר לשלוח לחברו ביו״ט מתנות ואפילו דרך רשות הרבים ואע״פ שאסור להוציא ביו״ט כל דבר שאינו צריך לו ואינו מוציאו אלא לצורך חול מ״מ כיון שהוא נהנה ושמח במה שמשלח דורונות לחברו, הרי זה צורך שמחת יו״ט[54].
3. בהמה שנשחטה ביו״ט מותר להגביה עורה וליתנה במקום דריסת הרגלים אע״פ שאין עליו בשר כלל וכל זה מפני שהתירו סופו מפני תחילתו אך אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו[55].

אסור לרקוד ביו״ט ואין הוה אמינא להתיר מפני שמחת יו״ט כי אסור שמא יתקן כלי שיר. מותר לרקוד בשמחת תורה שיש בכך מצווה מיוחדת[56].

פרק ז - היתר טרחה מפני הפסד ממון

במשנה בפרק רביעי[57] כתוב שמותר לכסות את הפירות ואת כדי היין והשמן מפני הדלף. הסיבה שהותר ביו״ט למרות שזה טורח שלא לצורך זה מפני הפסד ממון. גם להשיל פירות מן הגג מותר מפני הפסד ממון ואע״ג דשקלא וטריא בזה בגמרא נשארה הגמרא בתיקו[58]. קיימות שתי גישות בראשונים. דעת בעל המאור[59] והרא״ש[60] שאין לדחות את הבעיות בגמרא למרות שהכריעה תיקו. לעומת זאת הרמב״ם[61] והרי״ף[62] סוברים שכיוון שהכריעה הגמרא תיקו פוסקים בספק דרבנן לקולא. לכן אין גבול לכמה קופות אפשר להשיל ביו״ט ולא דווקא 4 או 5. והיש״ש[63] כתב שדעת הרמב״ם והרי״ף עיקר וכן הכריע בשו״ע[64]. והמשנה ברורה[65] פסק שמותר אפילו יותר מ4 או 5 קופות כמו שכתב במגן אברהם בשם היש״ש אבל בלא הפסד ממון אסור.

בנוסף מותר לשחוט בהמה מסוכנת שירא שמא תמות ועוד יש שהות ליום אע״פ שכבר אכל ואין צריך לה[66]. ובמשנה ברורה מבואר ע״פ המגן אברהם שהדבר מותר רק אחר שיצאה נשמתה ומבואר במשנה ברורה שמדאורייתא מותר לשוחטה כי יש עדיין זמן ליום ואם יבואו אורחים יכולים לאכול ממנה אך חכמים אסרו לשוחטה ובמקום הפסד לא העמידו דבריהם. ובשו״ת אבני נזר[67] נתן טעם לדבר וז״ל ״אבל הפסד ממון דנקרא צורך יו״ט. אף דאין צריך לממון ביו״ט. רק משום דכשיודע שמפסיד הוא מצטער ביו״ט״. כאן שוב ניתן לראות את ההקשר בין שמחת יו״ט לטרחה ביו״ט עליו דיברנו בפרק הקודם. מדבריו יוצא שגם היתר ממון הוא סעיף של היתר מפני שמחת יו״ט.

נ״מ מעניינת בימינו היא האם מותר לכבות את הגז לאחר גמר הבישול ביו״ט. ועיין בשו״ת יחוה דעת לגר״ע יוסף שפסק להתיר ע״י גרמא[68]. והביא שם דברי רבינו אפרים שמסביר שהסיבה שלא אומרים התירו סופן מפני תחילתן זה כי אומרים כן רק על שלושת הדברים המפורשים בגמרא[69]. ועוד סיבה מפני דברי שו״ת החות יאיר[70] שכתב שבכל מקום שהתירו סופן משום תחילתן התירו רק לצורך רבים.

פרק ח - היתר מפני מצווה

בגמרא בברכות ״אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא, אָמֵינָא: ״קָא מְחַלַּיִין רַבָּנַן שַׁבְּתָא״. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג״ וְגוֹ׳, אֲנָא נָמֵי רָהֵיטְנָא״[71]. הרי שבשבת רבי זירא רץ לבית המדרש מפני מצווה ודוקא מפני מצווה. ראינו בפרק הקודם שפסקו לקולא בבעיות בגמרא בתחילת פרק משילין. אחת מהבעיות שם הייתה גבי מצווה, ז״ל הגמרא שם - ״מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ודלמא שאני התם דאיכא בטול בית המדרש אבל הכא דליכא בטול בית המדרש לא״[72]. ואם פוסקים לקולא הרי שלא צריך בהכרח שיהיה לדבר מצווה.

אמנם ראינו שלדעת ר״ח[73] מותר להוציא דברים רק לדבר מצווה אך התוספות[74] חלק עליו והתיר אף שלא לצורך מצווה אלא אף לצורך טיול. אך כל מה שהתיר תוספות שם מדובר במקרה שהטרחה היא לצורך היום כגון שיוצא עם בנו הקטן לטיול אך כשאינה לצורך היום ברור שצריך שיהיה לדעת מצווה לדעת תוספות. לכן ברור שתוספות סובר כמו בעל המאור והרא״ש שהבאנו בפרק הקודם[75] שהבעיות בגמרא לא נדחו ולכן מותר להוציא דברים שלא לצורך היום כלל רק לצורך מצווה.

השו״ע פוסק[76] ש״מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים, אבל אבנים וכיוצא בהם אסור״. והביאור הלכה[77] מבאר שמותר להוציא קטן או מפני צורך היום קצת או מפני מצווה אך למילה שלא בזמנה אסור[78] מפני שזה לא לצורך מצווה ביום עצמו. עוד כותב שבמצווה שלא לצורך היום יש להחמיר כדעת המרדכי בפרק ראשון של ביצה. ומסביר הב״ה שהסיבה שמותר להוציא ספרי תורה כדי ללמוד זה רק כי זה נחשב מצוות היום.

מעניין שכאן המשנה ברורה פסק לחומרא כדעת הרמ״א ואילו כפי שהראנו לעיל גבי הפסד ממון פסק לקולא ושתיהם בעיות בגמרא ולכאורה היה צריך לפסוק לחומרא בשתיהם ואיני יודע למה כאן החמיר כדעת תוספות ואילו שם התיר כדעת רש״י והרמב״ם.

שאלה נוספת זה מדוע לא הזכיר את היש״ש כאן שכתב שאין להחזיר את הספרים והמחזורים הביתה לאחר שהשתמש בהם[79]. כל זה במקרה שרגיל להניח את הספרים שם כבר כמה שנים שבמקרה כזה לא נגיד שהתירו סופן משום תחילתן אך אם הביאן עכשיו לבית הכנסת מותר לו להחזירם[80]. והעולת שבת שם כתב שאם רוצה להחזיר על מנת לקרות ותשבחות מותר. והרב מרדכי אליהו פסק[81] שמותר ולהוציא ולהחזיר את המחזורים וזה דעת השו״ע שהזכרנו.

ובשו״ת דברי יציב[82] כתב שיש להתיר להביא את המחזורים לבית הכנסת מפני שדעתו יותר נוחה במחזורו ולכן נקרא צורך היום קצת ואני לא יודע למה נצטרך לטעם הזה שהרי כבר התירו להביא הספרים מפני צורך מצווה. אולי נצטרך לטעם זה מפני שסבר שמה שהתירו הראשונים להביא המחזורים זה רק מפני שאין בבית כנסת אך כשיש בבית הכנסת גם הם סוברים שאסור.

ומסוף דבריו שכתב ״ובפרט בס״ת שרוב הס״ת שבבהמ״ד הם ישנים ושכיחים בהם כמה שגיאות ופסולים, וס״ת שעכשיו נגמרה כתיבתו והוגהה היטב בוודאי שמהודר ביותר, ושפיר הוי צורך היום לקרות״. אם כן בזמננו שרוב הספרים מוגהים היטב ונבדקים הרבה אין לטלטל ספר תורה לבית הכנסת אלא אם כן יודעים שהספר בבית הכנסת אינו מוגה טוב.

לכן נראה שלספרדים ההולכים בדעת מרן יש להקל לטלטל כל הכלים ביו״ט ואף שלא לצורך מצווה ומ״מ ראוי לא לעשות כן אך במקום שיש עירוב יש להתיר להוציא אף חפצים שאין בהם צורך כלל[83] ולאשכנזים יש להחמיר ולא לטלטל אלא לצורך מצווה, שמחת יו״ט ומפני הפסד ממון.

(בריצה נעסוק בנפרד לקמן)

פרק ט - מפני כבוד הבריות

בגמרא בשבת נאמר ״שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת (מחודדות) מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא״[84]. ונסתפקו בעקבות כך ״מַהוּ לְהַעֲלוֹתָם אַחֲרָיו לַגַּג?״, האם מותר גם להעלותם לגג אם זה מקומו של בית הכסא ופסקו ״גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת ״לֹא תַעֲשֶׂה״ שֶׁבַּתּוֹרָה״. כלומר מפני כבוד הבריות מותר להעלותן לגג ולא נאמר שזה טרחה יתרה.

בהמשך הגמרא הקשו על דבר זה ממקום אחר ותירצו ״הָתָם — אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לִסְעוּדָה, הָכָא — אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לְבֵית הַכִּסֵּא?״[85]. משמע מזה שמה שהתירו מפני כבוד הבריות זה רק במקרה שבני אדם אינם רגילים להתכונן מבעוד יום[86].

והשו״ע[87] פסק כלשון רש״י ״משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח ואפילו להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה, מותר״.

וראיתי למי שהתיר לטלטל נשק מפני כבוד הבריות ואיני יודע מה שייך נשק בכבוד הבריות וכתב שהסכימו איתו כמה גדולים וצ״ע.

פרק י - בין טרחה לעובדין דחול

ישנן שלוש גישות מרכזיות בהסתכלות על הקשר בין טרחה לעובדין דחול. הגישה הראשונה רואה את הטרחה כמדד לעובדין דחול, כלומר, אסור לטרוח שלא לצורך היום מפני שזה עובדין דחול, דבר המונע מנוחה, כך משמע מפירוש הרמב״ן על התורה שהזכרנו לעיל[88]. הגישה השנייה אינה מכירה איסור טרחה כאיסור עצמאי ביו״ט, נראה שזאת שיטת הרמב״ם. הגישה השלישית סוברת כי לא קיים קשר כלשהו בין טרחה לבין איסור עובדין דחול, נראה כי זוהי שיטת רש״י.

הרמב״ן נימק את האיסור לטרוח במילים הללו - ״לכך אמרה תורה: 'שבתון' – שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח ועמל. אילו לא נאמר אלא 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', היה מותר לנו לטרוח כל היום כולו – לבקע עצים, ולמלאות מים, ולשאת ולטרוח משא כבד... ואם כן יהיו השווקים מלאים, והחנויות פתוחות... והפועלים ישכימו למלאכתם... לכך נאמר 'שבתון' – שיהיה יום מנוחה״. משמע שהאיסור לטרוח הוא בעצם איסור לעשות מעשה של חול כאשר זה לא נאסר במפורש בתורה, לכן אמרה התורה שבתון. הטרחה בגישה כזאת היא מעין מדד לעובדין דחול. כאשר טורח אדם טרחה שאינה לצורך היום הוא עושה עובדין דחול ובכך נמנע ממנוחה. דבר זה ברור מדברי הרמב״ן במקום אחר[89] - ״והיינו טעמא שנדוכת עם שאר הנדוכין. הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה, לאו עובדין דחול עביד שלא לצורך״.

הרמב״ם אינו סובר כי קיים איסור טרחה כאיסור עצמאי ביו״ט. הוא אינו מזכיר כזה איסור בשום מקום בהלכות שביתת יו״ט. רק פעמיים נזכר שורש ט.ר.ח בהקשר של יו״ט (כלומר בפרקים א-ו, מאמר זה אינו עוסק באיסור טרחה בחול המועד). פעם אחת באיסור ריגול הבהמה[90] ופעם שנייה במלאכת בורר[91] ושתיהם בהקשר של אוכל נפש. בתחילת פרק חמישי[92] מהלכות שביתת יו״ט כותב הרמב״ם במפורש ״אף על פי שהתרה הוצאה ביו״ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות״. הרי שהדגש הוא על ״כדרך שהוא עושה בחול״, מפני זה אסור לשאת משאות כבדים. גם את האיסור להשיל שלא מפני הפסד ממון מסביר הרמב״ם על דרך זו[93]. ראוי להדגיש כי שיטת הרמב״ם נובעת ישירות מהגמרא. הוא אינו מזכיר איסור טרחה במקומות שהגמרא לא הזכירה. שיטתו מסתברת יותר בסידור.

ברש״י נראה שאין כל קשר בין טרחה ובין עובדין דחול. כפי שכבר הסברנו בדעת רש״י, טרחה - עשיית מעשה שלא לצורך יו״ט עצמו. נראה שרש״י יגדיר את איסור עובדין דחול כעשיית מעשה ליו״ט אך כדרך שבה עושים בחול, כלומר, כדרך אומנות.

פרק יא - בין שבת ליו״ט

צביון שבת וצביון ויו״ט שונים זה מזה. שבת יום מנוחה ויו״ט יום ששון ושמחה. מטעם זה ההוצאה נאסרה בשבת אך לא ביו״ט[94]. ההוצאה מאפיינת את השמחה. חוסר ההוצאה מבטא את המנוחה. אך גם ביו״ט צריך להיות אלמנט מסוים של צמצום בהוצאה ע״מ שלא יהא כיום חול וזהו איסור טרחה. אם כך איסור הטרחה בשבת הוא שלם, אין לטרוח כלל ואילו איסור הטרחה ביו״ט הוא חלקי. יחס זה מתבטא בהלכות רבות. ניתן אפילו להסביר כך באופן מלא את ההפרש שבין שבת ויו״ט. אולי מלאכות אוכל נפש מותרות ביו״ט מסיבה זו.

השבת היא זכר למעשה בראשית ובפרט מסמלת את מנוחתו של הקב״ה ביום השביעי ובע״ה את מנוחתם של ישראל ביום השביעי, מעין העולם הבא יום שבת מנוחה.״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה׳ אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה׳ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ״.

יו״ט לעומת זאת הוא זכר ליציאת מצרים. הוא מסמל את היציאה מעבדות לחירות. אך החירות אינה חירות אמיתית בלא עבדות לקב״ה. אין משמעות ליציאה ממצרים אם היא יציאה לחופש מוחלט וחסר גבולות. רק עבודת ה׳ לבדה היא חירות, בה האדם מתדמה ומתבטל ליוצרו ובכך סר ממגבלותיו החומריות. לכן גם בעת שהאדם רוצה להביע את שמחתו באופן של ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ צריך לעשות את הדבר באופן של ״עֶבֶד-ה׳״ ולא בהוללות ח״ו ו״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה״.

פרק יב - כמה הותרה

הזכרנו כבר[95] את מחלוקת בעל המאור והרא״ש עם הרמב״ם והרי״ף האם פוסקים לקולא בבעיות בתחילת פרק משילין[96]. אם אכן פוסקים לקולא יוצא שלדעת הרמב״ם והרי״ף יכול להשיל ביו״ט כמה שרוצה ואכן כך הם פוסקים[97] (בשבת עדיין יש מגבלה של 4 ו5 קופות). אך למאן דאמר שלא נדחו הבעיות אפשר להשיל רק 4 ו5 קופות ביו״ט וגם זה רק מפני הפסד ממון, כך כתב בב״י אך חזר בו[98]. במשנה ברורה פסק כדעת השו״ע - ״ואפילו היו לו פרות הרבה שם, מותר לו לסלק כולם משם״[99]. (כפי שאמרנו לעיל המשנה ברורה סותר את עצמו משום שלצורך מצווה פסק את הבעיה לחומרא וכאן לקולא).

אמנם לע״ד נראה שיש להחמיר בזה כי המגיד משנה[100] אכן הסביר שבספק בדבריהם יש להקל אך לרמב״ן ולתוספות זה אסור מדאורייתא ולכן טוב להחמיר.

אם כך נבאר כמה זה במידה של ימינו. נבאר את הדברים דרך הלכות שבת, שם השו״ע[101] פסק שם שמותר לפנות רק לדבר מצווה ורק 4 או 5 קופות (בשבת זה לכולי עלמא). אם פסקנו לחומרא אז פסק זה רלוונטי גם להלכות יו״ט. המגן אברהם שם[102] ע״פ הדרכי משה מסביר ששיעור 4 או 5 קופות זה ט״ו סאה (אמה על אמה ברום אמה). במשנה שם הוזכרו תבואה וכדי יין, אם נחשב באופן גס את המידה הכבדה יותר שזה יין יוצא שלשיטת הגר״ח נאה 5 קופות יוצאות כ123 ק״ג ולשיטת החזון איש כ213 ק"ג[103] (אמנם המידה במשנה היא מידת נפח אך רק כדי לתת אינטואיציה מסוימת לפחות על הדוגמאות המופיעות במשנה כדאי להיעזר במשקל).

דין נוסף נלמד המשך דבריו של השו״ע - ״כשמפנה אלו ארבע או חמש קופות לא יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשאוי, מפני שמרבה בהלוך ואושא מילתא טפי״. דברים אלו מקורם בתוספות שכתב[104] שביו״ט מותר להוציא ולכן יש יותר חשש של נראה כעובדין דחול ואילו לטרחה יתירה לא חוששים ביום טוב ואילו בשבת שמטלטל מזוית לזוית הבעיה היא טרחה יתרה ולכן עדיף למעט בהילוך כי אין חשש של נראה כעובדין דחול. אך מה שכותב כאן התוספות שלא חוששים לטרחה יתרה ביו״ט זה רק מפני שמדובר כשמביא לצורך יו״ט אך שלא לצורך יו״ט לתוספות יהיה אסור מדאורייתא.

עוד נלמד מהמשך דבריו של השו״ע - ״אלו ארבע או חמש קופות שמפנה היינו לאורח אחד, ואם באו לו הרבה מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח ובלבד שלא יפנה אחד לכולם, דאיכא טרחא יתירא, אלא כל אחד יפנה לעצמו״.

אם כך טוב לנהוג לחומרא ולא לפנות כלל שלא לצורך יום טוב עצמו ואף במקרה של הפסד ממון משקל של יותר מ170 ק״ג ואף משקל פחות מזה אין לסחוב אלא בכמה פעמים שלא יראה כעובדין דחול.

ובשבת זה הדין לכולי עלמא אך בשבת עדיף לסחוב הכל בבת אחת.

פרק יג - ריצה ביו״ט

הגמרא בברכות[105] התירה לרוץ בשבת לדבר מצווה ויש מן האחרונים[106] שהחמירו להתיר רק במקרה שצריך לריצה זו, לדוגמה, אם צריך להספיק לתפילה ובלי שירוץ לא יספיק להגיע בזמן. ומכיוון שפסקנו לחומרא בשלושת הבעיות בתחילת פרק משילין הרי שאף ביו״ט מותר לטרוח טרחה יתרה רק לדבר מצווה. כעת יש לשאול האם ריצה נכללת באיסור טרחה.

המשנה בתחילת פרק המביא[107] אומרת שכאשר צריך להביא כמה קופות של תבן ביום טוב יוליך כל אחת ואחת בנפרד ושואל התוספות[108] - למה במסכת שבת אמרנו שעדיף למעט בהילוך ואילו כאן אמרנו שעדיף להרבות בהילוך אבל למעט במשא. מסביר התוספות שביום טוב לא חוששים לטרחה יתרה אבל חוששים לעובדין דחול ולכן עדיף להרבות בהילוך אבל למעט במשא ואילו בשבת חוששים לטרחה יתרה אבל לא חוששים לעובדין דחול ולכן צריך להרבות במשא ולמעט בהילוך.

אך מה שאמר התוספות כאן שלא חוששים לטרחה יתרה ביו״ט זה רק כאשר מוכח שלצורך יום טוב הוא עושה[109] אך אם סתם מרבה בהילוך שלא לצורך אולי יהיה זה אסור לדעת התוספות. אמנם לא מצינו איסור כגון זה בשום מקום אך בכל מקרה ראינו שלדעת התוספות ריבוי בהליכה שלא לצורך נקרא טרחה יתרה.

ומכיוון שלתוספות עשיית מעשה שאינו לצורך אוכל נפש או לצורך שמחת יום טוב נקרא טרחה שלא לצורך[110] נצטרך לבחון האם יש בריצה שמחת יום טוב.

לגבי משחק כדור ראינו שהתוספות התיר הוצאה מפני צורך היום קצת ובתוך זה כלל משחק ילדים בכדור[111]. הרמ״א[112] אכן פסק שמשחק ילדים בכדור מותר ביו״ט כדברי התוספות ונראה שדעת המחבר לאסור[113] ולגדול פשוט שיש לאסור לשחק בכדור כדעת הים של שלמה שכתב שזה מנהג רע ומ״מ המקל יש לו על מי לסמוך. בכל מקרה בשבת יש לאסור ובמדרש רבה כתוב ״למה חרבו אי תימא מן הזונות והלא לא היתה אלא ריבה אחת והוציאוה משם א"ר הונא משום שהיו משחקין בכדור בשבת״[114]. הרי לנו חומרת איסור משחק כדור בשבת.

אך ניתן להסביר דברי התוספות שם שמותר לגדול לצאת עם הקטן לטיול מפני שבזה שמח הגדול ואם כן אולי יש להתיר גם ריצה ביום טוב מפני שמחת יו״ט. אם כך נראה שמטעם טרחה שלא לצורך אין לנו לאסור ריצה ביו״ט[115].

מ״מ חזינן לכמה מן הפוסקים[116] שאסרו ריצה בשבת מפני עובדין דחול ואם כן ממה שראינו בתוספות שחוששים ביו״ט יותר לעובדין דחול יש לאסור מקל וחומר וכמו שכתב המגן אברהם גבי משחק כדור בשבת[117]. אמנם השו״ע פסק שמותר לרוץ בשבת אם הריצה תענוג. מ״מ נראה שיש להתיר כיוון שיש בזה שמחת יו״ט וזה כעונג שבת.

עוד יש להתיר מפני שאולי לא שייך כלל עובדין דחול בריצה ובמיוחד בימינו שלא מצינו שאנשים רצים ברחוב לעבודתם אלא לאימון או להנאה. מטעם זה ריצה מותרת גם בשבת (כמובן לצורך תענוג).

הרב מלמד פסק[118] שאסור לרוץ בשבת לצורך התעמלות ״מפני שאין בריצה זו תענוג אלא טורח. ואף שהמתעמלים נהנים בעמלם, הנאתם היא מכך שהם שומרים על הבריאות והכושר הגופני ולא מעצם הריצה.״. אמנם בשמירת שבת כהלכתה[119] כתב בשם הגרש״ז אויערבך שמותר. אמנם ראינו דברי התוספתא - ״אין רצין בשבת כדי להתעמל״[120]. אך יש לדייק מלשון הט״ז[121] ״והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אחר כך״. הרי שכל האיסור הוא מכיוון שאינו נהנה מן הריצה עצמה אך בנידון דידן שנהנה מן עצם ההתעמלות מותר. לכן יש לסמוך על דעת הגרש״ז אויערבך להתיר ריצה בשבת אם נהנה מעצם ההתעמלות (כלומר אף בשעת הריצה עצמה). בנוסף מכיוון שלא שייך בזה עובדין דחול יש להתיר גם ביו״ט.