ביצה כח עמוד א עמוד ב - מכשירי אוכל נפש - הרב ארי סט

ביצה דף כח.:

מַתְנִי׳ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל אֶבֶן, אֲבָל בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל עֵץ — מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא דְּאָמְרַתְּ שֶׁל אֶבֶן אָסוּר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְחַדְּדָהּ, אֲבָל לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ — מוּתָּר. מִכְּלָל דִּבְשֶׁל עֵץ — אֲפִילּוּ לְחַדְּדָהּ, נָמֵי מוּתָּר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בְּשֶׁל עֵץ מוּתָּר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא דְּאָמְרַתְּ בְּשֶׁל עֵץ מוּתָּר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ, אֲבָל לְחַדְּדָהּ — אָסוּר. מִכְּלָל דִּבְשֶׁל אֶבֶן — אֲפִילּוּ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ אָסוּר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחַדְּדָהּ, אֲבָל לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ — מוּתָּר, מִכְּלָל דְּעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ — אֲפִילּוּ לְחַדְּדָהּ, נָמֵי מוּתָּר. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ, אֲבָל לְחַדְּדָהּ — אָסוּר. מִכְּלָל דִּבְמַשְׁחֶזֶת — אֲפִילּוּ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ אָסוּר. מַאן תַּנָּא דִּבְמַשְׁחֶזֶת אָסוּר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא: דָּרְשִׁינַן מִשְּׁמָךְ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּכׇל כִּי הָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא תִּדְרְשׁוּן מִשְּׁמַאי. אָמַר רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַהֲוָה קָא כ״ח ב מְעַבַּר לְסַכִּינָא אַפּוּמָּא דְּדִקּוּלָא, וְאָמְרִי לֵיהּ: לְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד מָר, אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ? וְאָמַר לִי: לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ. וַחֲזֵיתִי לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד, וְקָסָבַר: הֲלָכָה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן. וְאָמַר אַבָּיֵי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמָר, וַהֲוָה קָא מְעַבַּר סַכִּינָא אַשִּׂפְתָּא דְרִחְיָא. וַאֲמַרִי לֵיהּ: לְחַדְּדָהּ קָא בָּעֵי מָר, אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ? וְאָמַר לִי: לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ. וַחֲזִיתִי לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד, וְקָסָבַר: הֲלָכָה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב? רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב בִּיזְנָא שָׁרֵי, וְרַבָּנַן אָסְרִי. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: תַּלְמִיד חָכָם רוֹאֶה לְעַצְמוֹ, וּמַשְׁאִילָהּ לַאֲחֵרִים. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: סַכִּין שֶׁעָמְדָה — מוּתָּר לְחַדְּדָהּ בְּיוֹם טוֹב. וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּפָסְקָא אַגַּב דּוּחְקָא. דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: אֶחָד סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה, וְאֶחָד שַׁפּוּד שֶׁנִּרְצַם, וְאֶחָד גְּרִיפַת תַּנּוּר וְכִירַיִם בְּיוֹם טוֹב — בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״. ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירָיו. וְרַבִּי יְהוּדָה, אָמַר קְרָא: ״לָכֶם״, לָכֶם — לְכׇל צׇרְכֵיכֶם. וְתַנָּא קַמָּא, הָא כְּתִיב ״לָכֶם״? אָמַר לָךְ: הַהוּא, ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגוֹיִם. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״הוּא״, אָמַר לָךְ: כְּתִיב ״הוּא״, וּכְתִיב ״לָכֶם״, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שַׁפּוּד שֶׁנִּרְצַף — אָסוּר לְתַקְּנוֹ בְּיוֹם טוֹב. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּמִפְּשִׁיט בִּידֵיהּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שַׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר — אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ: שׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר. רָבִינָא אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר — מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקּוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת, וְגוּמוֹת — רַב מַלְכִּיּוֹ. בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה, וּגְבִינָה — רַב מַלְכִּיָּא. רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא — רַב מַלְכִּיָּא. שְׁמַעְתָּתָא — רַב מַלְכִּיּוֹ. וְסִימָנָיךְ: מַתְנִיתִין מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.

רי״ף שם

אין משחיזין את הסכין ביו"ט אבל משיאה ע"ג חברתה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחטין ומחלקין ביניהן: גמ' מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה א"ר חסדא דלא כר' יהודה דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא צורך אוכל נפש בלבד ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש א"ל רבא לרב חסדא דרשי' משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון משמי: אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא (דף כח:) מעבר סכינא אפומא דדיקלא ואמינא ליה לחדודי בעי מר או לעבורי שמנינותא ואמר לי לעבורי שמנינותא וחזיתיה לדעתיה דלחדודיה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן: אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחיא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או להעביר שמנינותא ואמר לי להעביר שמנינותא וחזיתיה לדעתיה דלחדודיה קא בעי וקסבר הלכה ואין מורין כן: ואמר רבא סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב וה"מ דפסקה אגב דוחקא ודוקא אגב ט״ו ב ריחיא או אגב דיקלא אבל במשחזת לא דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור"י מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק אמר קרא (שמות י״ב:ט״ז) הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר לך אמר קרא לכם לכל צרכיכם ורבנן ההוא מיבעי ליה לכם ולא לכותים (לכם ולא לכלבים) ורבי יהודה הא כתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט וכאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט: איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם רב מרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרי ופי' בעל הלכות גדולות טעמא דמילתא דחיישינן דילמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי: אמר רב יוסף ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים אמר ר' יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה ואמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביום טוב רב מלכיו ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זויות א"ר חייא בר אשי א"ר הונא והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר אפילו אין עליו כזית בשר שרי מידי דהוה אקוץ בר"ה וקיימא לן כרבינא:

ר״ן שם

מתני' אין משחיזין את הסכין ביו"ט. בגמרא מוכח דלהשחיזה אפילו במשחזת של עץ כדי לחדדה אסור: אבל משיאה ע"ג חברתה. שאין דרכו בחול בכך: גמ' מאן תנא דהשחזה עצמה אסור. כלומר אפילו במשחזת של עץ כדי לחדדה: אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה. דמתיר במכשירי אוכל נפש: ומיהו ה"מ לתקן אבל לעשות כלי לא דמודה רבי יהודה דפליג במתניתין דתנן [דף לב.] אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי. ואין חותכין את הפתילה לשנים: כל הני מילי מעליתא תדרשו משמאי. נראה שהביאה הרב אלפסי ז"ל אף על גב דבהשחזת סכין מסקינן דהלכה ואין מורין כן משום דאיכא מכשירין שמורין בהן כרבי יהודה כגריפת תנור שאין כל המכשירין שוין כמו שכתבתי למעלה [סי' תתפד ד"ה כי קאמינא כו']: אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר סכינא אפומא דדיקולא. משפשף הסכין ע"פ הסל: וקסבר הלכה ואין מורין כן. דנהי דהלכה דמותר להשחיז את הסכין במשחזת של עץ אפי' לחדדה כרבי יהודה אפ"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה לפי שהוא עושה כלי ומשמע לי דהיינו טעמא דמודה ר' יהודה שאסור לעשות כלי אע"ג דכיון דשרא רחמנא מכשירין מדכתי' לכם ודאי מלאכה גמורה היא ולא שרא בהו היינו טעמא לפי שאי אפשר להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו וכיון שאסור לטחון ולרקד אלמא לא שריא באוכל נפש מלאכות הנעשית לזמן מרובה בין שתאמר שהוא מדאורייתא או מדבריהם ע"פ מה שכתבנו למעלה [ריש פירקין] וכיון שכן אי אפשר להתיר במכשירין יותר מזה וכל שהוא עושה כלי הדבר ברור שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה ומ"ה רבא דסבירא ליה כר' יהודה לא הוה מעבר סכינא אלא בדקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דרחיא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא דהוה ליה עושה כלי ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך דדוקא אגב ריחיא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא [ורב יוסף] דבגמרא משום דקיימי רב נחמיה ורב יוסף קמייהו לא משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא להו דאין מורין כן לא הוה מצי לאהדורי ולמימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכדרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתה אסורה אבל אין ה"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר' יהודה אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבדי אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי. ועוד דשמעתא דלקמן מוכחי דבמשחזת אפי' לר' יהודה אסור ומש"ה אסרינן להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקה אפי' אגב דוחקא כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות יום טוב: אמר רבא סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט. פרש"י ז"ל אע"פ שעמדה מחריפות שלה מאתמול משום דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא צריך לחדדה ונראה לי שהזקיקו לומר כן דאי בשעמדה ביו"ט מאי אתא לאשמעינן פשיטא דלר' יהודה שרי אבל אחרים פירשוה שעמדה ביו"ט דוקא ואיפשר דקמ"ל דאע"פ שעמדה אין בה משום תקון כלי. ודאמרינן ה"מ דפסקי' אגב דוחקא. פרש"י ז"ל דאם אינה חותכת כל עיקר אסור לחדדה דטרחא יתירה הוא ויותר נכון לומר דכי לא פסקיה כלל כי מחדד לה משוי לה מנא ואסור אי נמי דחיישינן שמא יבא להשחיזה במשחזת כדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר: ט״ו ב דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה. פירוש דוקא ביום טוב דאילו מעיו"ט אפילו לר' יהודה אסור דלא דמי לסכין שעמדה דכיון שנפגמה מוכחא מילתא מעיו"ט שצריך תיקון: ואחד שפוד שנרצם. שנעקם מעט: ואחד גריפת תנור. שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום כך כתב רש"י ז"ל אבל הרב בעל התוספות ז"ל אינו אוסר אלא בשנפל ביום טוב ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוון שנפל הטיח לתוכו ביו"ט אלא שלא היה יודע מבעו"י שיפול שאלו היה יודע היה מתקן: באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. נכנסו בדבר זה למחלוקת שממחלקותן אנו יכולים ללמוד דאף אלו מכשירי אוכל נפש הן: ומבעיא מאי קמ"ל ומאי שנא הני. ונראה לי דקמ"ל דאע"ג דרבי יהודה מודה בעשיית כלי דאסור בכל הני שרי דליכא עשיית כלי בחד מינייהו.מהו להראות סכין לחכם וכו'. ופירש בעל הלכות טעמא דמילתא דילמא אזיל חוץ לתחום לאחוויי והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא אמרינן לקמן בפר' משילין (ד' לו:) לא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ופרכינן עלה ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה אלמא לדידן דקיימא לן אין תחומין דאורייתא ליכא למיגזר משום איסור תחומין והרמב"ן ז"ל קיים דברי בעל הלכות ואמר דאע"ג דברוכבין ע"ג בהמה לא חיישינן שמא יצא חוץ לתחום אלא למ"ד תחומין דאורייתא התם הוא מפני שאין לו לצורך לצאת חוץ לתחום ולשמא יצא שלא לדעת בלחוד הוא דחיישינן כיון דכי האי גוונא לא שכיח כולי האי לא חיישינן ליה אלא למ"ד תחומין דאורייתא אבל הכא שהדבר צריך לו לצאת חוץ לתחום ולילך אצל חכם מתוך שהדבר קרוב אפילו למ"ד תחומין דרבנן חיישינן שהרי מצינו הרבה גזירות בתלמוד באיסורין של דבריהם אפילו בתחומין נמי גזרינן לעיל לדעת מי שפירש דאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא אי נמי דהכא חיישינן שמא יצא לדעת שלש פרסאות דתחומין דידהו דאורייתא לדעת הרב אלפסי ומקצת גאונים ז"ל אע"פ שאין סברא זו מחוורת כמו שכתבתי בסוף פ"ק דעירובין אבל ברוכב על גבי בהמה דליכא למיחש אלא שמא יצא שלא לדעת לא שכיח דנפיק בכי האי גוונא ג' פרסאות והר"ז הלוי ז"ל כתב דמשום הכי אין מראין סכין לחכם משום דהוה ליה כעין ראיית מומין של בכור שאסרו וכתב הרמב"ן ז"ל שאם היה בטעם זה עיקר אף תלמיד חכם בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו ואין זו קושיא אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תקון גמור כעשיית כלי והר"ם במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות יו"ט שהטעם משום גזירה שמא ישחוז במשחזת וזה יותר נכון על פי מה שכתבנו למעלה דבמשחזת אפילו רבי יהודה מודה: אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף. כלומר נכפף לגמרי ומשום הכי אסור לתקנו אע"ג דמיפשט בידא משום דשויי מנא הוא ולא דמי לנרצם דלעיל דהתם היינו שנתעקם מעט והוא הפוך מלשון צורם באזנו ומשום הכי שרי דלא שויי מנא הוא כך פירש הר"ז הלוי ז"ל והוא יותר נכון מפרש"י ז"ל שפירש שנרצם היינו שנשבר ראשו ומשום הכי שרי דלא חזי לאישתמושי ביה ונרצף היינו שנעקם מעט שיכול להשתמש בו בלא תקון ולפיכך אסור לתקנו וכי תימא והיכי שרי רב יהודה בנרצם והא אמרינן לקמן באידך פירקין [דף לד.] דאין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו תירץ רש"י ז"ל דההיא דלא כרבי יהודה אי נמי בנרצם מערב יום טוב ודברי הכל או שמא תקון דהתם דהיינו תקון גמור עד שנעשה כלי מחמתו: