שיעור 4 - כוונתו להזיק/משונה עסקנו ביומיים האחרונים בניסיון להגדיר את האב קרן. מסקנת הגמרא בדף ב עמוד ב שהגורם המחייב את אב הנזיקין קרן זה שכוונתו להזיק. לכן התולדות הן תולדות של קרן כי כוונתן להזיק. כך מסביר גם רש״י בד״ה נגיפה - ״בכוונה״, ״ולהכי הוו תולדה דקרן כי כוונתן להזיק כקרן״. רש״י קבע שלושה פרמטרים לאפיין נזק כקרן, כוונתו להזיק, אין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי תדיר. כאשר השניים האחרונים הם שלילה של שן ורגל. הגמרא בטו עמוד ב פסקה שפלגא נזקא קנסא וממשיכה ״והא משונה הוא״ הוא ומסביר רש״י משונה הוא - ״שאין דרכן בכך והווי תולדה דקרן לשלם חצי נזק״. כעת נשאלת השאלה מה ההגדרה של קרן, האם זה כוונתן להזיק או משונה? אנו רואים שההגדרות אינן מקבילות, למשל בדף יח עמוד ב גבי בהמה שהטילה גללים על גבי עיסה מקשה הגמרא ״והא משונה הוא״, יוצא שבמקרה זה מתקיים משונה אך אין כוונתה להזיק. המשנה הראשונה של פרק שני בדף יז עמוד א אומרת ״הייתה מבעטת״ ורש״י מסביר שזה ״שינוי״ ולכן זה תולדה דקרן. הוא יכל באותה מידה להגדיר את זה ככוונתו להזיק כמו שעשה בדף ב עמוד ב. כך גם במשנת כיצד השן מועדת לגבי נשיכה. שיטת ר״ת הגמרא בדף ה עמוד ב קובעת שלא צריך כלל את המשנה הראשונה במסכת משום שאפשר ללמוד את כל הנזיקין מבור וחד מהנך חוץ מקרן שלא ניתן ללמוד שכן כל השאר מועדים מתחילתן. מסביר ר״ת שאין לפרש שהכוונה בביטוי שכן מועדים מתחילתן שמשלמים נזק שלם כי אם כך קרן נמי אתיא.לכן תולה ר״ת את הדברים במחלוקת האם פלגא נזקא קנסא או ממונא. אם פלגא נזקא קנסא וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי הרי שלא היינו לומדים את קרן כי קרן אינה מועדת מתחילתה כלומר, אין דרכה להזיק. המ״ד שאדרבה קרן עדיפא שכוונתה להזיק סובר כי פלגא נזקא ממונא וסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. רש״י לעומת זאת אינו תולה את הדברים במחלוקת אם פלגא נזקא קנסא או ממונא, הוא כותב כי, לא נתפרש היכא - לא כתוב איפה המחלוקת הנזכרת בגמרא בדף ה עמוד ב. הגמרא בדף ב עמוד ב מזכירה דווקא את כוונתו להזיק משום שהיא עוסקת בשיטת רב פפא שסובר כי פלגא נזקא ממונא. לעומת זאת הגמרא בדף טו עמוד ב עוסקת בדין משונה משום שאינה עוסקת בדעת רב פפא. התוספות בדף טו עמוד ב כותב שלמ״ד פלגא נזקא ממונא לא יתחייב כלל, מדוע לא יתחייב כלל? מסביר התוספות שמקרן לא אתיא כי קרן כוונתו להזיק ואילו זה משונה. מכאן יוצא שהסברא של משונה שייכת רק למ״ד פלגא נזקא קנסא. יוצא שלשיטת ר״ת למ״ד פלגא נזקא קנסא המאפיין של קרן זה משונה. המאפיין למ״ד פלגא נזקא ממונא הוא כוונתו להזיק כנזכר. שיטת הרמב״ם לכאורה הרמב״ם, המסדר הגדול של תורה שבע״פ היה צריך לפתוח את הלכות נזקי ממון בפירוט של אבות הנזיקין, כפי שמסדר את הפרקים במקומות רבים אחרים (לדוגמה בהלכות שבועות - ״ארבע שבועות חייבה התורה״). במקום זאת הוא פותח בחידוש של הצורך בתשלומי ממון כנגד ממונך שהזיק, ״כל בהמה חיה ועוף שהזיקה״ - כל נזק באשר הוא. בהלכה ב ״אם הזיקה בדברים …״, אם כל הזמן חושבים בראש של אבות ניתן להבין בהלכה ב שהכוונה לשן ורגל אך הרמב״ם אינו מזכיר שמות אלו. לכן נראה שהרמב״ם עסוק בהלכות הראשונות בהגדרת חצי נזק ונזק שלם, תמות ומועדות. רק בהלכה ה מופיעים המושגים שן ורגל (ההלכה בנויה על המשנה בדף טו עמוד ב). כמדומני שהשאלה שהטרידה את הרמב״ם בהלכות הראשונות זה האם אורחיה או לאו אורחיה והדין היוצא מכך. מדוע הרמב״ם רואה חשיבות כל כך רבה בלהסביר את זה כבר בהתחלה? לדעת הרמב״ם תם ומועד הן ההגדרות הבסיסיות ביותר שכן הן שייכות בכל האבות. בדעת רש״י תמיד הבנו את משונה כדין בקרן אך אפשר גם להבין את שאלת הגמרא ״והא משונה הוא״ גבי רגל למשל לא כאמירה שלכן זה צריך להיות קרן אלא כאמירה שזה תם בשן. אם כך גם בשן ורגל שייך החילוק בן תם למועד וממילא ההגדרה החשובה ביותר היא האם הנזיק (עיין תוספות פרץ בדף ב) הוא תם או מועד, אב הנזיקין אינו חשוב כל כך שכן אינו קובע את דין התשלומין והחשיבות שלו היא רק לעניין הפטורים המיוחדים לו, לכן פותח הרמב״ם את ההלכות באופן הזה. פרק ג עוסק בשן, בהלכה ח כאשר הבהמה אכלה כסות פוסק הרמב״ם שמשום שזה שינוי משלם חצי נזק, אך אם זה תולדה של קרן מדוע אינה פטורה ברשות הרבים? הרמב״ם מסביר שדרך אנשים להשאיר דברים לזמן מועט ברשות הרבים לפני שהם מכניסים אותם הביתה ובאמת אם זה היה אוכל והבהמה הייתה מזיקה זה היה אשמת הניזק אך מדוע הבהמה אוכלת כסות? אם כן מוכח שמשונה זה דווקא דין בקרן. בפרק א הלכה ז מדובר על חיה שנכנסה לרשות הניזק ואכלה חיה אחרת חייבת נזק שלם משום שן אך אם כלב אכל כבשים משלם רק חצי נזק ומשמע שגם זה ברשות הניזק ואם כן מצינו בהדיא שן משונה שהדין בה חצי נזק אבל וצד שהיא שן יש בה פטור ברה״ר. מדוע בפרק ג זו תולדה של קרן ואילו בפרק א תולדה של שן? החילוק בין פרק ג לפרק א הוא בפשטות שבפרק א אמנם זה משונה אבל יש הנאה להזיקה ולכן זו תולדה של שן, בפרק ג זה לא שייך כי באכילת כסות וכלים אין שום הנאה להזיקה ולכן זה תולדה דקרן.