בבא קמא | מכליא קרנא | שיעור כללי | רה״י הרב מיכאל אדרעי

היום נלמד ה״א של הגמרא ומפתיע כמה הה״א אמינא הזאת חשובה להבנת הגמרא. הה״א הראשונה שרק בדשלח שלוחי, רק כאשר יש מעורבות של הבעלים אז יהיה חייב אבל אזלא ממילא יהיה פטור. הה״א השנייה שרק שמכליא קרנא יהיה חייב, בעוד שהה״א הראשונה הייתה הגיונית ביותר זאת קשה להבנה. יש הבדל בין רגל לבין שן, ברגל הבהמה היא מזיק לא זה שהיא הזיקה לכן האחריות של הבעלים היא הגורם המחייב. הרי זאת החקירה היסודית בנזיקין, האם האחריות היא מצד שממון האדם הזיק או מכיוון שלא שמר. נצטרך להבין גם עבור מכליא קרנא לאיזה צד זה שייך. בנוסף לא ברור בכלל מה זה מכליא קרנא. עוד צריך להבין מה מהה״א נשאר במסקנת הגמרא. מסקנת הגמרא שגם קרן וגם שן מתחייבות גם במכליא קרן וגם בדלא מכליא, גם בשלח שלוחי וגם בדאזלא ממילא. "וְתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – זֶה הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. ״וּבִעֵר״ – זֶה הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״." (בבא קמא נ״ה ב:ט״ו) "טַעְמָא דְּעָבֵיד כְּעֵין ״וְשִׁלַּח״ ״וּבִעֵר״, הָא לָא עָבֵיד – לָא." (בבא קמא נ״ה ב:ט״ז) מהגמרא בדף נה עמוד ב משמע דווקא דעביד כעין ושילח. מתרץ התוספות שאם היה כתוב רק ושילח הייתי מבין שלח שלוחי אבל עכשיו כשכתוב וביער מוכח שלא צריך להיות מעורב לגמרי. אם כך צריך האדם לפשוע. "אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ, וְטִנְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ." (בבא קמא כ״ג ב:ד׳) "מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְהָא בָּעֵינָא ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״, וְלֵיכָּא! רָבִינָא אָמַר: דְּשָׁף צַלְמֵי, רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּפַסַּעי פַּסּוֹעֵי." (בבא קמא כ״ג ב:ה׳) אם נמשיך את הקו הזה צריך מעין מכליא קרנא. זאת בדיוק הגמרא בדף כג עמוד ב ומרש״י שם ברור שצריך מכליא קרנא. אם כן יש פה גם פשט פסוק וגם דרש וההגיון זה למצוא את עמק השווה. הייתי לי ה״א דבעינן מכליא קרנא קמ״ל שלא בעינא מכליא קרנא אלא רק מכליא. בניגוד לאדם המזיק שלא צריך מכליא. בממון המזיק לא מספיק היזק הה״א הייתה שצריך מכליא קרנא ולמסקנא צריך מכליא. וזו הפשרה בין דף ג לדף כג. יש הלכה שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. אתן דוגמה להבדל בין היזק ניכר ובין כילוי, בב״ב דף ב עמוד ב מדברת הגמרא על מקרה שבו פרץ את הגדר בין תבואה וגפנים שזה כלאיים וחייב תוספות מסביר שזה כן היזק ניכר. זה באדם המזיק אך בממון המזיק לא מספיק שההיזק יהיה ניכר אלא צריך כילוי. הרשב״א מסביר שהגמרא ב כג אומרת שצריך דבר היכול להיות מכליא קרנא. נתחיל עם ההגדרה של מכליא קרנא: "אידי ואידי - ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור:" (רש"י על בבא קמא ג׳ א:ד׳:א׳) רש״י - לא מכליא קרנא - שהערוגה תצמח אבל לא כתחילה. מה עם מה שלא יצמח הרי זה מכליא קרנא? זה גרמא! לא יעלה על הדעת שישלם המזיק על העתיד ואם תקשה משבת היא הנותנת שזה גה״כ באדם המזיק בלבד. החידוש לפי רש״י שהיה ה״א שלא ישלם ולמסקנא משלם מה שאכלה. התוספות מקשה על רש״י וקשה והא מכליא קרנא שהרי בכל זאת לפי׳ רש״י גם יצמח הכל כבתחילה והבעלים ירצה לקצור עדיין נגרם נזק והתשובה לקושיית התוספות היא שלבעלים אין רצון כזה. הגליון אלפסי שם זכוכית מגדלת על כך שהרשב״א והנ״י העתיקו דברי רש״י רק בלי המילים אבל לא כבתחילה. אם השחת עתידה לצמוח אבל לא כבתחילה ברור שתוספות צודק כי כל חקלאי יקצור יבול כזה וזה כאילו יש לי שתי עונות של שחת ולכן רש״י כותב אבל לא כבתחילה כי אחרת יש פה שתי עונות וזה מכליא קרנא. הגר״ח מסביר בדברי רש״י שהייתה ה״א לא לשלם על נזק אם לא נזק בערך. האם המחייב בדיני נזקים זה הפסד או שיש עלי שם מזיק וקמ״ל שצריך לשלם משם מזיק גם באין הפסד. אך אם זה עתיד לצמוח כבתחילה אין עלי שם מזיק כלל כדי שיהיה שם מזיק חייב שלא יחזור לערך המקורי ולכן רש״י מדייק כבתחילה (חידושי הגר״ח על בבא קמא). במחילה מכבודם אבל כדרכם של בריסקאים הם מתעלמים מן הכתוב בגמרא, בגמרא כתוב שהה״א שצריך מכליא קרנא , כלומר, הה״א שצריך פגיעה פיזית וזה הפך דברי הגר״ח בה״א. עם זאת נוכל להיעזר בשאלת רב חיים האם המחייב זה שם מזיק הוא הפסד. בלא מכליא קרנא החפץ עדיין קיים וה״א שפטור וקמ״ל דמכליא אבל לא קרנא, דהיינו שהזיק את הערך. כעת הסתירה בין דף ג לדף כג מיושבת, הערוגה קיימת אבל לא כבתחילה. תוספות אומר שלא מכליא קרן שטנפה פירות להנאתה, הנצי״ב מסביר שהכוונה של תוספות לדמי השטיפה אך רבינו פרץ מסביר שטנפה פירות זה שלא ניתן לשטוף אותם. המשנה בגיטין בדף נב המטמא והמנסך ובגמרא דף נג חולקים האם הזיק שאינו ניכר שמיה היזק רבא אומר שלאו שמיה היזק מדאורייתא פטור וחכמים חייבו במזיד ושיטת חזקיה ששמיה היזק ורש״י אומר ששמיה היזק ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמרינן בהחובל. לפי דברי רש״י התורה לא חילקה באדם המזיק אך התורה חילקה בממון המזיק. אנחנו לא פוסקים כמו חזקיה אלא כמו רבא אך עדיין רואים שיש הבדל עקרוני בין ממון המזיק לאדם המזיק. בממון המזיק המחייב זה הפסד ממון לעומת זאת המחייב באדם המזיק זה כילוי. אני רוצה לבסס את הדברים בין מחלוקת נתיבות והקצות בסימן ש״מ (הלכות שומרים) נשאל מה הדין בירידת ערך זמנית וצריך לטפל בה האם חייב השומר. הנתיבות אומר שברור שחייב לשלם, לדוגמה, בגמרא בנידה חייב על טינוף בגד. במקרה של טנפה פירות הוא יגיד שצריך לשלם. הקצות מחלק בין היזק בידיים להיזק מאליו. כלומר, אם אני מזיק בידיים אני צריך לתקן אך אם זה נזק שאינו בידיים לדוגמה, ממון המזיק אין לי אחריות עליו וכל זה מפני שאינו מכליא ולכן פטור אך אם מכליא חייב. אם נחזור לדברי רבינו פרץ ברור שזה מה שהוא אומר, טנפה פירות חייב למסקנא כי מדובר בפירות שלא ניתן לשטוף והיה לי ה״א שפטור בזה אך למסקנא חייב בזה כי גם זה מכליא גם אם לא מכליא קרנא. באדם המזיק צריך היזק ניכר ובממון המזיק צריך מכליא. אם כך התשובה לשאלת רב חיים שתלוי אם זה אדם המזיק או ממון המזיק. יוצא שלפעמים ממון המזיק חייב יותר מאדם המזיק: דברי רב חיים. אדם שהזיק רכב מבוטח (אור שמח). פטר חמור שנולד שנאמר בתורה תפדו בשה. בעולם שלהם חמור יקר יותר מכבש ואם לא תפדה וערפתו. אם נגנב החמור צריך הגנב לשלם את החמור ולא את הערך ששווה לחמור פחות שה. וזה קצת קשה על מה שהסברנו באדם המזיק. איך שמין. לדוגמה אם מישהו שבר חלוק האם חייב לשלם. דלכאורה החלוק הוא חלק מהבית ואין פגיעה בערך הבית שבית מינוס חלוק שווה כמו בית עם חלון (שו״ת אור לציון חלק א חושן משפט סימן ד). אך זוהי הלכה מיוחדת בממון המזיק ואין זה שייך באדם המזיק שצריך לשלם מה שהזיק. למה התורה חילקה בין אדם המזיק לממון המזיק ולמה דווקא בשן? המאפיין של שן זה שיש הנאה להזיקה, אך לא מובן מדוע זו סיבת חומרה. תוספות בדף ג עמוד ב מסביר לנו שאם כן יש יותר אחריות על האדם. אך ניתן להסביר שכמו שאדם נהנה זו סיבת חיוב כך גם באדם. ההנאה זה המכליא קרנא ולמסקנא זה לא נכון, לאדם יש אחריות רחבה אם הוא פגע הוא צריך לתקן אך לכל חפץ בעולם יש שני צדדים החפץ והערך הממוני. בני אדם חיים במישור של התיקון הטכני אך האחריות שהטילה התורה על האדם במקרה של ממון המזיק אינה במישור התיקון אלא במישור החפצי. האם החובה שלנו בתשלומי נזק היא לשלם על הנזק או לתקן? לדוגמה אם ירד ערך החפץ משעת הפגיעה האם חייב לשלם אקסטרה (מחנה אפריים ממון המזיק סימן א). לפי מה שאמרנו בממון המזיק אין שום חיוב לתקן אלא רק לשלם ומכאן שלפעמים יהיה קולא באדם המזיק ממון המזיק וצ״ע עוד באדם המזיק.